הייתי תמיד הולך לפניה בקניון, או אתה יודע - לא אומר לה על דברים בבית הספר בשביל שהיא לא...וכאלה. ואמא שלי. כאילו...אני בן 15 וכל דבר מלחיץ אותי ויש לי איזה מתאבק סומו שמסתובב אחרי בחלוק בית. כמה יותר גרוע זה יכול להיות, אני לא צוחק איתך, אני מבין בדיוק ממה אתה מתבייש, ואתה יודע מה, זה אשמתה כי זאת לא איזו מחלה או איזה עיוות...היא רק דחפה לעצמה זבל כל הזמן, ילדה כמה ילדים ובום היא שוקלת 120 קילו. אולי יותר. זה גמר אותי. אבא שלי תמיד עבד עד מאוחר...ובסופשבוע הוא עם הגולף שלו וידעתי שזה בגללה. זה היה שקוף! איך הוא יכול לרצות להיות עם מישהי שנראית ככה? הייתי ילד אבל אני זוכר שזה מה שחשבתי.
פעם אחת, בסופר - אנחנו שם ועם איזה 4 עגלות - אתה יודע כמה זה משפיל? ואני צריך להיות במשחק בשבע, והיא מתמזמזת מול העוגות ובודקת כל מיני שקיות ענקיות של נאצ'וס, בודקת את הקלוריות על כל אחת, כן? אתה מאמין? ופתאום התחלתי לצרוח עליה - אני ילד, אבל אני עומד שם וצורח עליה - אל תסתכלי על הקלוריות, תסתכלי במראה, יא פרה!! תעזבי את זה כבר!!
ויש שם מלא אנשים - אני מכיר חלק מהם - והמנהל יוצא מהתא שלו וכל החרא הזה. אבל אתה יודע מה? היא לא אמרה על זה מילה. אף פעם. לא על זה שקיללתי , לא על איך שקראתי לה, כלום. אני רק רואה דמעה אחת...ברמזור. בדרך הביתה. זה הכל.
אמרתי מה שחשבתי. אולי לא הייתי צריך לצעוק עליה...אבל זה היה נכון. מה שאמרתי. את לא רוצה להיות שמנה יש לזה פתרון קל ברוב המקרים. תפסיקי לדחוף לעצמך כאלה כמויות של אוכל. זה לא כ"כ קשה.
