להתנצל? אתה רוצה שאני אבקש מאמא שלי סליחה? אתה? ומה איתי? מי יבקש סליחה ממני? אה? אתה תבקש ממני סליחה, פייר?
אתה רוצה להתכחש לעובדות, פייר? לעובדות של כל התרגילים המלוכלכים שעשית לי?
לא יודעת... אתה יכול, למשל, שתהיה לך טיפונת אומץ להכיר בזה שאני הקרבתי את התיזה שלי לדוקטורט בשביל שאתה תכתוב את שלך. שלך, ממש! אתה זוכר בכל זאת שגנבת לי את הנושא, לא?... ושבזמן שכבודו קרא את מונטן מי עשה לך הגהות? מי הכין לך את ההרצאות? נכון, היה לי זמן, הייתי בחופשת לידה... אה כן, הילדים! בוא נדבר על הילדים. אתה זוכר שאתה התחננת אלי שנעשה ילדים, כי אין בעולם דבר יפה יותר מילדים, אבל שאתה לא התעסקת איתם בחיים שלך, פייר? לא, אני סתם משמיצה... שישי בערב פעם ב- אתה מואיל בטובך לשחק איתם רבע שעה, מטריף אותם כמו משוגע, מכניס לי אותם לטורים גבוהים רגע לפני שהם הולכים לישון, ואז משאיר אותם בידיים שלי, שטופים בזיעה, היפר-אקטיביים, והשאר עלי- סיפורים, נומי-נומי, בובי-דובי, קקי-פיפי, סיוטים. ואתה נסגר בחדר-עבודה שלך, כי בטח, ילדים זה יופי לחמש דקות אבל אתה לא סיימת את המאמר הסופר-מעניין שלך בגיליון האלף של עלון הפלסף... אני גם הייתי שמחה שיהיה לי זמן לקרוא, פעם במאה שנה, אבל מה לעשות! באבו אסור שיהיה לה זמן! וגם מה היה יוצא לי מזה? ממילא אתה בחיים לא לוקח אותי לאחד מה"קונגרסים" שלך...
כי בבסיס אתה קצת מתבייש בי, פייר, עם הג'וב הקטן שלי בפרבר הקטן שלי, אז אתה תמיד מוצא אלף-ואחד תירוצים מהתחת בשביל שהקולגים שלך, הקולגים המהוללים שלך ייתקלו בי כמה שפחות... כי זה לא מוסיף לך הרבה נקודות, האישה הזאת שלך הסמרטוט, שלא יודעת להתלבש, ושגם לא נשארו לה ציצים מאז הלידה של הקטן...
אז מי הולך לבקש ממני סליחה? ממני? לא אתה, פייר, זה אני רואה.
חבל, זה היה משחרר אותנו, אבל ככה זה. טוב, אני לוקחת את המרירות, הגועל והטינה שלי וארבעתנו הולכים לישון ומשאירים לכם את הכלים לשם שינוי. פייר, אתה על הכורסא, אז תישאר שם. אם הילדים בוכים- זה עליך. אני הולכת לקחת בקבוק ווליום ולישון יומיים...
