דיאלוג - אנטיגונה ואיסמנה

אנטיגונה- ז'אן אנווי

איסמנה: את חולה?

אנטיגונה: שום דבר. עיפה קצת, זה הכל. (היא מחייכת) כי התעוררתי מוקדם. 

איסמנה: גם אני לא ישנתי.

אנטיגונה : (עדיין מחייכת (את מוכרחה לישון. מחר לא תהיי מספיק יפה. 

איסמנה: אל תצחקי ממני. 

אנטיגונה: אני לא צוחקת. זה מעודד אותי היום, שאת יפה. כשהייתי קטנה, הייתי כל כך אומללה, זוכרת? מרחתי עלייך בוץ, שמתי לך תולעים בצווארון. פעם קשרתי אותך לעץ וגזרתי לך את השערות, את השערות היפות שלך... (היא מלטפת את השיער של איסמנה) כמה שזה בטח קל לא לחשוב שטויות עם כאלה תלתלים יפים חלקים מסודרים טוב טוב מסביב לראש!

 איסמנה : (פתאום) למה את מדברת על דברים אחרים?

אנטיגונה: (חרש, מבלי לחדול ללטף לה את השיער) אני לא מדברת על דברים אחרים... 

 איסמנה: את יודעת, חשבתי טוב. 

אנטיגונה: כן.

איסמנה: חשבתי טוב כל הלילה. את משוגעת

אנטיגונה: כן.

 איסמנה : אנחנו לא יכולות. 

אגטיגונה: (אחרי שתיקה, בקול הקטן שלה) למה?

איסמנה: הוא יהרוג אותנו.

אנטיגונה: בוודאי. לכל אחד יש תפקיד. הוא חייב להרוג אותנו, אנחנו חייבות ללכת לקבור את אח שלנו. ככה חילקו את התפקידים. יש לנו ברירה? 

איסמנה: אני לא רוצה למות.

אנטיגונה: (חרש) גם אני הייתי מאד רוצה לא למות. 

איסמנה: תשמעי, חשבתי טוב טוב כל הלילה. אני האחות הבכורה. אני חושבת יותר ממך. אצלך, זה תיכף ומיד מה שעובר לך בראש, ואם זאת שטות אז חבל מה לעשות. אני, אני יותר שקולה. אני חושבת. 

אנטיגונה: לפעמים לא צריך לחשוב יותר מדי.

איסמנה: לא נכון. זאת אומרת, זאת זוועה, מה יש לדבר, וגם אני, חבל לי על אחי, אבל אני מבינה קצת את הדוד שלנו. 

אנטיגונה: ואני לא רוצה להבין קצת.

 איסמנה :הוא מלך, הוא צריך לתת דוגמא.

אנטיגונה:  ואני לא מלך. אני - אני לא צריכה לתת דוגמא... אצלה זה מה שעובר לה בראש, זאת, אנטיגונה הקטנה, חיה רעה, עקשנית, מנוולת, ואחר כך יעמידו אותה בפינה או ינעלו אותה במרתף, ומגיע לה. שפשוט תלמד משמעת, זה הכל!

איסמנה: דיי דיי... הגבות כבר מתחברות, כבר תוקעת מבט ישר קדימה ומשתלחת בלי לשמוע אף אחד. תשמעי אותי. אני הגיונית יותר לעתים קרובות ממך. 

אנטיגונה: אני לא רוצה להיות הגיונית. 

איסמנה: לפחות תנסי להבין! 

אנטיגונה: להבין.... אין לכם אף מילה אחרת על השפתיים, רק זאת, כולכם, מאז שאני קטנה. צריך להבין שאסור לגעת במים, המים היפים המתחמקים הקרים כי הרצפה מתרטבת, באדמה כי השמלות מתלכלכות. צריך להבין שאסור לאכול הכל בבת אחת, אסור לתת כל מה שיש בכיס לקבצן שפגשת ברחוב, לרוץ, לרוץ מהר ברוח עד שנופלים לארץ ולשתות כשחם ולשחות בים מוקדם מדי או מאוחר מדי, רק לא בדיוק ברגע שיש לי חשק! להבין. כל הזמן להבין. אני לא רוצה להבין. אני אבין כשאני אהיה זקנה. (היא מסיימת חרש) אם אני אהיה זקנה. לא עכשיו. 

איסמנה: הוא יותר חזק. הוא המלך. ובעיר כולם מסכימים איתו. הם אלפים, הם מקיפים אותנו, מתגודדים בכל הרחובות של תביי. 

אנטיגונה: אני לא שומעת אותך.

איסמנה:  הם יקללו אותנו. הם יתפסו אותנו באלף ידיים, עם אלף עיניים ועם מבט אחד. הם יירקו לנו בפנים. ונצטרך לנסוע בעגלה דרך השנאה שלהם עם הסרחון והצחוק שלהם אל הגרדום. ושם יהיה המשמר עם פרצוף של אידיוטים, דחוס בתוך צווארון עם עמילן, עם ידיים שמנות מסובנות, מבט של שור - שאת מרגישה שאת יכולה לצרוח עד מחר, לנסות להסביר, הם ילכו כמו עבדים ויקפידו לעשות בדיוק מה שאומרים להם לעשות, בלי לדעת אם זה טוב או רע... ולסבול? נצטרך לסבול, להרגיש שהכאב מתגבר, שהוא כבר הגיע לנקודה שאי אפשר לשאת אותו; שהוא חייב להפסק, אבל הוא עוד ממשיך ועוד מתגבר, כמו צעקה מחרישת אזניים... אה! אני לא יכולה, אני לא יכולה... 

אנטיגונה : איך חשבת טוב על הכל.

איסמנה: כל הלילה. את לא? 

אנטיגונה: כן, בטח. 

איסמנה: את יודעת, אני לא כל כך אמיצה.

אנטיגונה: (חרש) גם אני. אבל מה זה חשו ב?

איסמנה: (משתררת שתיקה, איסמנה שואלת פתאום ) אז מה, את לא אוהבת את החיים, את?

אנטיגונה: (ממלמלת ) לא אוהבת את החיים... (ואז עוד יותר בשקט, אם זה בכלל אפשרי) מי היתה מתעוררת ראשונה בבוקר, בלי סיבה, רק להרגיש אויר קר על עור חשוף? מי היתה שוכבת לישון אחרונה רק כשהיא כבר לא יכלה לעמוד על הרגליים מרוב עיפות, כדי לחיות עוד קצת את הלילה? מי בכתה כבר כשהיתה תינוקת, כשהיא היתה נזכרת שיש כל כך הרבה חיות קטנות, כל כך הרבה גבעולי דשא באחו ואי אפשר לקטוף את כולם? 

איסמנה: (באימפולס פתאומי אליה) אחותי הקטנה

אנטיגונה: (מזדקפת וצועקת) אה, לא! תניחי לי! אל תלטפי אותי! לא נתחיל עכשיו לילל שתינו. חשבת טוב, את אומרת? לפי דעתך העיר שצורחת נגדך, לפי דעתך הכאב והפחד למות זה נימוק מכריע? 

איסמנה: (מרכינה ראש) כן. 

אנטיגונה טוב, תירוץ טוב

איסמנה: (מזנקת אליה) אנטיגונה! אני מתחננת! זה טוב בשביל גברים להאמין ברעיונות ולמות בשבילם. את אשה.

אנטיגונה: (בשיניים חשוקות) אשה, כן. כאילו שלא בכיתי מספיק שאני אשה! 

איסמנה: האושר פה, מול האף שלך, את צריכה רק לשלוח יד ולקחת. את מאורסת, את צעירה, את יפה... 

אנטיגונה: (בקול עמום) לא, אני לא יפה. 

איסמנה: לא יפה כמונו, אבל אחרת. את יודעת טוב מאד שברחוב פרחחים מסובבים את הראש אחריך, לא אחרינו; שילדות קטנות מסתכלות עליך כשאת עוברת, לא עלינו, מאבדות את הלשון פתאום ולא יכולות להוריד ממך את העיניים עד שאת נעלמת בפינה. 

אנטיגונה: (מחייכת חיוך קטן בלי מורגש)פרחחים, ילדות קטנות... 

איסמנה: (אחרי שהות) והיימון?

אנטיגונה:) נסגרת(אני עוד מעט אדבר עם היימון: העניין עם היימון תיכף יטופל

איסמנה:  את משוגעת. 

אנטיגונה: (מחייכת) את כל הזמן אומרת לי שאני משוגעת, על כל דבר, תמיד. לכי תחזרי למיטה... עכשיו כבר אור, את רואה, בכל מקרה אני לא יכולה לעשות כלום. האח המת שלי מוקף עכשיו שומרים ממש כאילו הצליח לכבוש את הכתר. לכי תחזרי למיטה. את חיוורת לגמרי מרוב עיפות. 

איסמנה: ואת? 

אנטיגונה: אין לי חשק לישון... אבל אני מבטיחה לא לזוז מכאן לפני שאת מתעוררת. האומנת תביא לי לאכול. לכי עוד לישון. השמש רק זורחת. העיניים שלך נעצמות. לכי... 

איסמנה:  אני אשכנע אותך, נכון? אני אשכנע אותך? את עוד תתני לי לדבר איתך?

אנטיגונה: )קצת יגעה) אני אתן לך לדבר אתי, כן. כולכם תדברו אתי. לכי לישון עכשיו, אני מבקשת ממך. מחר לא תהיי מספיק יפה. 

(מביטה בה יוצאת, בחיוך קטן עצוב, אחר כך היא צונחת פתאום, יגעה, על כסא(  איסמנה מסכנה!...