רוזה (40) בצלאל (40), זוג נשוי ולא באושר. יש להם ילד אחד ולא הצליחו להביא לעולם ילדים נוספים. בסצנה הזאת בצלאל אומר לרוזה שביקש מהילד שלהם, אהרון, שיתפלל עבורם שיהיה להם ילד נוסף.
בצלאל
בואי ננסה עוד פעם אחת, אם לא נצליח אני מבטיח לא לדבר על זה יותר בחיים.
רוזה
זה לא בתאריך בכלל.
בצלאל
מה זה תאריך? אלוהים אוכל תאריך. חוץ מזה, ביקשתי מהילד.
רוזה
מה ביקשת?
בצלאל
ביקשתי, שיהיה לנו עוד ילד. שיהיה לו אח או אחות גם. שיחזיק מעמד.
רוזה
ומה הוא אמר?
בצלאל
אמר שיבקש.
רוזה
אהרון אמר? שיבקש?
בצלאל
כן. (שתיקה) זה האח שלו רוזה. זה האח שלו מנסה להגיד לנו משהו.
רוזה (בתסכול)
חתיכת מטומטם אחד אתה.
בצלאל
אני מטומטם? מטומטם הילד שלך. מטומטם וחלש ונכה כמוך. בדיוק כמוך. ואני צריך להגיד לו שיהיה בסדר? (צועק) על מה? מתי יהיה בסדר? מתי? תגידי לי?
שתיקה.
בצלאל (ממשיך בכאב אמיתי)
אחרי שחזרת מהבית חולים ונכנסת לישון עם הילד, סתמתי. מילה לא אמרתי, שנים חיכיתי לך שתחזרי, לא חזרת . עד היום, שמונה שנים מאז שמת ועוד לא חזרת.
רוזה (קוטעת אותו - עניינית)
מתה.
בצלאל
מה?
רוזה
האחרונה היתה ילדה.
בצלאל שותק. המום.
רוזה
ילדה מושלמת, בגודל של כף יד, יפה כמו ציור, אפילו האחות אמרה. (רגע ואז) החזקתי אותה ביד. קראתי לה בשם.
בצלאל המום רוזה עניינית בניגוד מוחלט לדברים הקשים שהיא אומרת. שנים היא רוצה להגיד את זה. היא מתבוננת בו וממשיכה.
רוזה
אחרי שבכיתי עליה, נישקתי אותה על המצח והבטחתי לה שאני לא מנסה יותר. שהיא תהיה בת הזקונים שלי, לא רוצה ולא יכולה יותר. נגעתי באף הקטן שלה כמו האף של אהרון בול. ואיך שנזכרתי בו נהיה לי בבטן געגוע. חזק יותר משרפה ושיטפון ביחד. רציתי לרוץ לאהרון, הביתה. ברגע הזה הבנתי כמה הוא חזק. איך אתה לא רואה את זה? זה ילד נכה? זה ילד גיבור, מטומטם אחד, טיפש. זה הילד שהחזיק מעמד. ואתה, במקום לשאת אותו על כפיים נותן לו עוד מכה, ועוד אחת. נחוש לשבור אותו.
בצלאל
למה לא סיפרת לי?
רוזה
בהתחלה רציתי להגן עליך מהזיכרון שלה. אבל אז נהיית כל כך גס. שפחדתי עליה, היא היתה זיכרון שלם ופרטי ויפה כל כך ואתה הרגת אותי בדיבורים שלך על עוד רופא ועוד מומחה ועוד ניסיון, מסתכל ומסתכל עלינו, אבל רואה רק עלבונות. שכחת אותי ושכחת את אהרון. (רגע) אני בחיים לא אעשה לך עוד ילד בצלאל, לך תמצא לך מישהי שתעשה לך עשרה ילדים. מישהי לא נכה, לא עצובה. לך, אני ארקוד בחתונה שלך. לך. ועזוב אותנו בשקט.
רוזה ובצלאל מביטים זה בזו. בצלאל, ליבו שבור, מניח את צלחת האוכל שלו על הרצפה. קם ונכנס אל הבית.
