מטומטמת

101. פנים. אולם תיאטרון. יום
שירי נרגשת ורעננה, היא לבושה שמלה לבנה וניצבת על במה רחבת ידיים. מולה באולם יושבת נינה, בימאית תיאטרון נחשבת כבת 50.
נינה
בוקר טוב... מה השם בבקשה?
שירי:
שירי אזוגי.
נינה:
ו... בת כמה את שירי?
שירי:
שלושים.
נינה:
 (המומה)
את לא רצינית.
שירי:
(מתבאסת) אהה... אני כן.
נינה:
לא ייאמן... את נראית בת חמש.
שירי:
(מקלילה) עם פוש אפ ועקבים אני עוברת בת שתיים עשרה.
(נינה צוחקת ובוחנת אותה)
נינה:
טוב, היות וכבר טרחת ובאת... איזה מונולוג בחרת?
שירי:
לאורנסיה, מתוך מעיין הכבשים.
נינה:
בחירה אמיצה, שירלי. (נינה מסמנת לה, שירי לוקחת אויר ומתחילה.)
שירי:
"תנו לי להיכנס! גם לאישה יש כאן זכויות! אם לא זכות ההצבעה, אז זכות הזעקה, שלא תעז לקרוא לי בתי...! אתה נתת לחטוף אותי ולא הרמת יד. מנוולים תפסו אותי ולא זעקת...
נינה:
(קוטעת אותה) אוקיי... זה לא רע. עכשיו שירלי, אני מבקשת
ממך שתמשיכי את המונולוג יותר כמו... כמו חיה פצועה.
שירי:
מה... מה זאת אומרת?
נינה:
מה שאת מבינה מזה, מה שזה נותן לך להרגיש. Go...!
שירי:
 (מבולבלת)
אוקי...
(צורחת)ואתם כולכם, גברים. ראיתם איך גוררים אותי
לבית של גומז. נתתם לזאב לחטוף את הכבשה כמו רועים
עלובים מוגי לב..."
נינה:
שירלי,חיה לא עומדת על הרגליים. חיה נופלת, מתגלגלת,
יורקת, חיה נלחמת...!

בחזרה לשירי - כעת מתגוללת על הרצפה וממשיכה את המונולוג

שירי:
"הביטו בי! השערות המרוטות שלי לא מספרות דבר?!"
נינה:
עוד שירלי, עוד! תירקי החוצה! תני לי לראות איך את
כואבת, איך את נאבקת...!

שירי ממשיכה את המונולוג כשהיא שרועה על הרצפה, יורקת ומתגלגלת.

שירי:
"השערות המרוטות שלי לא מספרות דבר?! לא רואים את
הסימנים? את הפצעים? את הדם?! הביטו בי! הביטו בי!!!"
נינה:
עוד שירי! עוד! תפילי את זה לרצפה, תפילי את המילים, את
רוצה שיראו אותך...!
שירי:
(צווחת)
הביטו בי!!! הביטו בי!!!

שירי מסיימת מרוטה ומתנשמת בכבדות.

נינה:
זה היה יפה מאוד, שירלי.
שירי:(מתנשפת)
תודה...
נינה:
באמת, זה היה... אני חייבת להודות שהפתעת אותי.
שירי:
תודה, אני... גם אני הרגשתי ש... שממש הייתי שם.
נינה:
כן, אבל... בעניין הגיל, אני מצטערת, אני עדיין לא חושבת שזה יעבוד.
שירי:
מה?
נינה:
תראי, לתפקיד של נועה אני מחפשת משהו יותר בשל,
יותר... נשי. את בהחלט מביאה משהו חמוד ומעניין לדמות,
אבל... זה לא זה.
שירי:
ובאיזה שלב בדיוק הבנת שזה לא יעבוד?
נינה:
הדמות של נועה מנהלת רומן עם מילואימניק. לשים מישהי
כמוך ליד גבר בן שלושים, זה... זה על גבול הפרוורטי. אני
מצטערת, אבל לא יכולה לעשות דבר כזה.
שירי:
אז בשביל מה נתת לי להתגלגל ולירוק כמו מפגרת?
נינה:
כי את מתוקה. ואת באת והשתדלת, אז רציתי לתת לך
הזדמנות אמיתית.
שירי:
הזדמנות אמיתית בתחת שלי.
נינה:
שירלי, אני מבינה שאת נסערת. ובאמת שיש בך המון חן
ותום ילדותי שהוא מקסים, אבל אין בך עוצמה נשית, סקס
אפיל של אישה. ואת חייבת להשלים על הנתונים האלה אם
את רוצה להיות שחקנית...
שירי:
(מתפוצצת)
הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה לבעוט לך בראש, חתיכת
כלבה אנטיפטית... באיזה סרט הכושילאימא שלך חי?! "תני
לי לראות אותך כואבת", "תני לי לראות אותך נאבקת..." תני
לי לראות אותך מוצצת, יא נבלה!!!

נינה המומה, שירי לוקחת את התיק שלה ופונה לצאת.
שירי:
וזה שירי, יא בת שרמוטה, לא שירלי.

שירי יוצאת וטורקת אחריה את הדלת.