קלובר: מה רצית? לורי: כלום. רק... לראות אותך. קלובר: היה לך את כל היום לראות אותי אני כבר ישנתי. לורי: אז תחזרי למיטה. קלובר: עכשיו אין טעם. אני כבר ערה. היה לך את כל היום לראות אותי אם רצית. חזרתי הביתה מוקדם. הברזתי משיעור מוזיקה. יש לי סולו בקונצרט של החגים, זה רציני. ושיקרתי לאמא על זה ובאתי הביתה מוקדם. היה לך את כל היום. ואמא בישלה ארוחת ערב במיוחד בשבילך. לורי: אני מצטערת. קלובר: כדאי שתצטערי. את חושבת שזה בסדר להישאר כל היום במיטה, לא לצאת, לא לדבר עם אף אחד ואז להעיר אותי כשאני מנסה לישון? לורי: אני מצטערת. קלובר: זה לא מספיק. לורי: אז גם על זה אני מצטערת. בבקשה אל תעשי לי את זה. קלובר: אוי סליחה. שכחתי לרגע כמה את מסכנה: את זאת שבלעה בקבוק שלם של כדורי שינה מזויינים וכמעט מתה ושכחתי שעכשיו אני צריכה להיות נחמדה אליך בגלל זה. את יודעת מה, לורי? לא היית עושה את מה שעשית אם היית עוצרת לרגע וחושבת עלינו. איך נראה לך שהרגשנו הא? לורי: לא תכננתי שזה מה שיקרה. קלובר: לא תכננת שזה מה שיקרה? את הכדורי שינה לא תכננת? את יודעת ששברת לאמא את הלב? את חושבת שיש סיכוי שהיא תחזור פעם להיות מאושרת? תמיד הייתי כל כך גאה בזה שאת אחותי הגדולה. בבית ספר וכל זה. גם אם שנאתי אותך לפעמים...רוב הזמן הייתי כל כך גאה בך. לורי: את באמת התבגרת מאז שנסעתי. קלובר: כן את חושבת? טוב את ...את.. התקטנת.)הן צוחקות( טיפשה. לורי: שמעת את ההליקופטר קודם? קלובר: מה? לא. כנראה שפספסתי. לורי: את יודעת כשהייתי במחלקה לא יכולתי לישון. כל הזמן שמעתי קולות של אנשים מסביב. הנשימות והצפצופים הקטנים שהם השמיעו מתוך שינה. בימים הראשונים עוד נתנו לי כדורים אז פשוט הייתי מאבדת את ההכרה עד הבוקר. אבל בערבים האחרונים כבר לא. זוכרת שהיינו קטנות ולא יכולנו להירדם בגלל הרעש של ההליקופטרים? אז תמיד כשאני רואה תמונות מעירק, או קבול, איפה שיש מלחמות אמיתיות, אני חושבת שבטח יש בעולם עוד ילדים קטנים שלא יכולים להירדם ומעניין אותי אם גם האמהות שלהם אומרות להם להתעלם מהרעש, כמו שאמא הייתה אומרת לנו, כדי שהם יוכלו להירדם. בכל מקרה, הייתי שוכבת שם ערה כל הלילה ומנסה לדמיין את עצמי במקום אחר. וחשבתי..את יודעת על מה חשבתי קלובי? על המגדלור. זוכרת? זוכרת איך בכל פעם שאבא היה לוקח אוטו לנסיעת מבחן, כולנו היינו נדחסות פנימה ונוסעות לדונגיידי? קלובר: איזה ריח היה למכוניות האלה. לורי: ותמיד היינו מקבלות גלידה... קלובר: אה כן, מהמקום האיטלקי ההוא! לורי: את יודעת למה בחרתי דווקא במקום הזה? כי תמיד בדרך חזרה, כשכבר יכולנו לראות את כל האורות של בלפסט מתקרבים...אמא אמרה, שפעם, כשהיינו ממש קטנות חשבנו שאלה האורות של ארץ הפיות. ואהבתי את זה. כאילו אני לא זוכרת את זה...ניסיתי וניסיתי ולא הצלחת, אבל אהבתי שחשבנו ככה. את זוכרת? קלובר: האמת שלא.למה עשית את זה? קרה לך משהו רע? לורי: זה לא שקרה דבר אחד. אני חושבת... אני חושבת שזה תמיד היה שם.. בתוכי...העצבות. כמו צל. מכירה את זה?ואת לא יכולה לברוח מהצל שלך, את לא יכולה...לעבוד עליו ולברוח, או לתלוש אותו ולעטוף ולהכניס למגירה, את מבינה? זה לא את, אבל זה חלק ממך. פאוזה. קלובר: תשמעי, יש כמה דירות ממש נחמדות ליד קריגפרגוס, אמא דיברה על זה. חדשות. ממש ליד האגם. אפשר לראות את הטירה משם. זה יהיה מעולה לג'ורדנסטאון אם תרצי ללכת ללמוד שם. ואני אבוא לבקר אותך כל יום אם תרצי. לורי: אני לא מתכוונת ללכת לג'ורדנסטאון, קלובי. קלובר: אה. פאוזה. לורי: כן. תראי... פופי מצאה את הקלטת המקורית של "ולס המחליקים". את רוצה אותה? היא על הערימה שם. קלובר: מה? את לא רוצה אותה? לורי: יש פה כל כך הרבה דברים, קלובי. אם את לא רוצה אותה, זה ממש בסדר. קלובר: אם את לא רוצה אותה, אז גם אני לא רוצה אותה. לורי: בסדר גמור. קלובר: אני רצינית. הנה מה אני חושבת על הקלטת המטומטמת שלך. תראי מה גרמת לי לעשות. היא הרוסה עכשיו. היא הרוסה. קלובר בורחת מהחדר. פאוזה. לורי אוספת את הקלטת והסרט וזורקת לאחת הקופסות.
