כל קרונות הרכבת מדיפים ריח קל של חרא. בסוף מתרגלים לזה. זה הדבר הכי גרוע שאני יכול להודות בו, לקח לי הרבה זמן להגיע לזה.
כשתמות תצטער על הדברים שאתה לא עושה. אתה חושב שאתה הומו? אני אומר לך כולנו הומואים. אתה חושב שאתה גנב? אז מה. המוסר של המעמד הבינוני מבלבל אותך ? תעיף אותו מהחיים שלך. אתה בוגד באישתך? אתה עשית את זה, תחיה עם זה. מזיין ילדים קטנים? שיהיה.
האם יש מוסר אבסולוטי? אולי. ומה אז? אם אתה חושה ככה, חיה לפי זה. אנשים רעים הולכים לגיהנום? אני לא חושב כך. אם אתה חושב כך - פעל לפי זה. הגיהנום קיים עלי אדמות? כן. אני, לא מוכן לחיות בו. זה אני. חירבנת פעם והרגשת כאילו ישנת 12 שעות?
[לקוח: "אני?"]
כן.
[לקוח: "לא יודע"]
או כשהשתנת? ארוחות נפלאות מתעמעמות כשמהרהרים כל דבר אחר רק מתגבר, אתה יודע למה? מפני שזה רק אוכל. הזבל הזה שאנחנו בולעים רק מקיים אותנו, זה רק אוכל. מהזיונים הנפלאים שהיו לך, מה אתה זוכר? [לקוח:"מה אני זוכר"]
לא יודע, לגביי, זה בכלל לא הגמירה בד"כ. זה הזרוע של איזו נערה על הצוואר שלך, משהו שקרה בעיניה, איזה קול שהיא השמיעה. או שזה אני במיטה למחרת והיא מביאה לי נס קפה ונותנת לי סיגריה. הביצים שלי מרגישות כמו בטון. מה שאני אומר : מה זה החיים האלה? החיים הם להביט קדימה, או להביט אחורה. זה הכל. אלה חיינו. איפה הרגע? ממה אנחנו פוחדים כל כך ? מאובדן? ממה עוד? שהבנק ייסגר? שנחלה? שהאישה תהרג בהתרסקות מטוס? שהבורסה תתמוטט? מה כבר קורה מכל הדברים האלה? כלום. ואנחנו בכל זאת דואגים. למה ?
