אנטיגונה/ ז'אן אנואי 
אנטיגונה וקראון

קראון: דיברת עם מישהו על התכניות שלך?

אנטיגונה: לא.

קראון: פגשת מישהו בדרך?

אנטיגונה: לא, אף אחד.

קראון: בטוחה?

אנטיגונה: כן.

קראון: תקשיבי: את חוזרת לחדר, נכנסת למיטה, אומרת שאת חולה, שלא יצאת מהבית מאתמול.
האומנת שלך אומרת אותו דבר.
שלושת האנשים האלה, האדמה בולעת אותם.

אנטיגונה: למה? אתה יודע טוב מאד, אני אעשה את זה עוד פעם.
(שתיקה. הם מביטים זה בזה)

קראון: למה נסית לקבור את אחיך?

אנטיגונה: הייתי חייבת.

קראון: אני אסרתי במפורש.

אנטיגונה: ואני בכל זאת הייתי חייבת. אלה שלא קוברים אותם משוטטים לנצח בלי למצוא אף פעם מקום לנוח.
אם אח שלי החי היה חוזר עייף מצייד ארוך, הייתי חולצת לו נעליים, הייתי עושה לו לאכול, הייתי מכינה לו את המיטה... הצייד נגמר.
פולינקס חוזר היום הביתה, ואבא ואמא שלי, וגם אטאוקלס, מחכים לו.
יש לו זכות לנוח.

קראון: הוא מורד ובוגד, זה ידוע לך.

אנטיגונה: הוא אחי.

קראון: שמעת את הרמקולים מכריזים על התקנות לשעת חירום בכל צומת, קראת את הכרוזים על כל הקירות בעיר?

אנטיגונה: כן

קראון: שמעת מה יעלה בגורל האיש, ולא משנה מי זה, שיעיז לחלוק לו כבוד אחרון?

אנטיגונה: כן, שמעתי.

קראון: יכול להיות שחשבת שלהיות צאצא של אדיפוס, צאצא של השחצנות של אדיפוס, זה מעמיד אותך מעל לחוק.

אנטיגונה: לא חשבתי ככה.

קראון: החוק מיועד לך בראש ובראשונה, החוק מיועד בראש ובראשונה לבנות של מלכים!

אנטיגונה: אם הייתי משרתת, והייתי רוחצת כלים ושומעת ברמקול את הפקודה, הייתי מנגבת את המים והשומן מהזרועות ויוצאת מהבית עם סינר ללכת לקבור את אח שלי.

קראון: לא נכון.
אם היית משרתת, לא היית מפקפקת לרגע שתמותי והיית נשארת לבכות על אח שלך בבית. רק שאת חשבת לך שאת מגזע מלכות, בת אחותי, מאורסת של הבן שלי, ומה שלא יקרה, אני לא אעיז להוציא אותך להורג.

אנטיגונה: אתה טועה. הייתי בטוחה שתוציא אותי להורג, להיפך.

קראון: השחצנות של אדיפוס. הנה את, השחצנות של אדיפוס. ברור, את חשבת שאני אוציא אותך להורג. וזה נראה לך מהלך עניינים טבעי, שחצנית!
בכלל, אצלכם במשפחה, האנושי לא ממש יושב עליכם נוח.
אתם מנהלים מגעים בארבע עיניים עם הגורל והמוות. ולרצוח את אבא שלך ולשכב עם אמא שלך ואחר כך כשזה מתגלה עוד להקשיב לכל מילה, בשקיקה.
הזמנים ההם בתביי תמו ונשלמו.
לתביי יש כעת זכות למלך בלי עבר.
אני, קוראים לי סתם קראון, תודה לאל.
יש לי שתי רגליים על האדמה, שתי ידיים תקועות בכיס ובגלל שאני מלך החלטתי, להפנות את המאמצים שלי כדי להחליף את הסדרים בעולם הזה, שיהיו טיפה פחות אבסורדיים, אם אפשר.
זה אפילו לא מי יודע מה נועז, זאת משרה ליום יום, לא תמיד שמחה גדולה, כמו כל משרה; אבל אני פה בשביל למלא אותה, אני איש מקצוע, אז אני אמלא אותה... למלכים אין זמן למלודראמות פרטיות, ילדתי. אז תקשיבי לי טוב.
את אנטיגונה, את הבת של אדיפוס, מאה אחוז, אבל את בת עשרים ועד לא מזמן כל זה היה מתיישר חת שתיים עם שתי סטירות לחי וללכת לישון בלי מנה אחרונה, להוציא אותך להורג! לא הסתכלת על עצמך טוב! את יותר מדי רזה.
תשמיני קצת, עדיף, תעשי ילד שמן להיימון.
זה מה שתביי צריכה, לא את המוות שלך, אני יכול להרגיע אותך.
עכשיו את חוזרת הביתה תיכף ומיד, עושה מה שאני אומר לך ושותקת.
אני אדאג להשתיק את האחרים. קדימה, הביתה!
ואל תשרפי אותי ככה במבטים שלך.
את חושבת שאני בהמה גסה, זה מובן,
לדעתך ממש אין לי טיפה של שאר רוח. אבל אני אוהב אותך בכל זאת, עם האופי המחורבן שלך.
אל תשכחי, אני נתתי לך מתנה את הבובה הראשונה, ולא כל כך מזמן.
(אנטיגונה לא עונה. היא עומדת לצאת. הוא עוצר אותה)
אנטיגונה לחדר שלך מגיעים מהדלת הזאת. לאן את הולכת לך משם?

אנטיגונה: אתה יודע טוב מאד...