111. פנים. רכב לירז. יום
לירז ושירי נוסעים בשתיקה. לירז נוהג ומגניב מבטים לעבר שירי
שיושבת לצדו ומגלגלת ג'וינט שבוזה.


לירז:
איך את?
שירי:
יותר טוב מזה ואני אמות. (שתיקה) טוב, בוא... בוא
פשוט תגיד ונגמור עם זה כבר.
לירז:
להגיד מה?
שירי:
נו...?
לירז:
לא רוצה.
שירי:
תגיד. "יבוא יום והוא יבעט אותך ואז את תזחלי
בחזרה על ארבע". מבסוט?
לירז:
ואללה... לא כמו שדמיינתי.
שירי:
אתה שונא אותי?
לירז:
לא.
שירי:
(בדמעות) איך לא?
לירז:
(בקריצה) נראה לי עברנו את שלב השנאה בכיתה
יוד שנהיית שרמוטה.
שירי:
(מחייכת אליו) השרמוטה שלך. לא ברור!
רגע ביניהם.
לירז:
הכנסת אותו ללב שלך, שרלוט. ומה לעשות שכשאת
אוהבת את מתאבדת, תמיד היית. זאת לא אשמתך
שנפלת על אפס.
שירי:
הוא לא אפס, זה אני הרסתי את זה.
לירז:
זה לא משנה מי עשה מה, זה מאחורייך.
שירי:
רע לי כל כך.
לירז:
זה יעבור, אני מבטיח.
שירי:
אני מצטערת, לירוי... על הכל.
לירז:
אני יודע. ולא משנה כמה כעסתי, כמה התגעגעתי
תמיד ידעתי שיום אחד את תחזרי ואני אהיה שם
בשבילך.
שירי:
תודה, אתה... אתה חבר טוב.
יש רגע ביניהם, שתיקה. שירי מתחילה לגלגל עוד ג'וינט.
לירז:
מה נסגר עם הפייסלים... נוסעים למוקשה?
שירי:
שיהיה להעביר את המשמרת בפנאן, לא?
לירז:
לא ממי, את לא מתמסטלת לי שם.
שירי:
מה זאת אומרת?
לירז:
אנחנו הולכים לעבוד, אני צריך אותך בפוקוס.
שירי:
בקטנה, אני לא הולכת להטיס אף שש עשרה...
(מדליקה את הג'וינט)
לירז:
תכבי את זה, תיכף מגיעים.
שירי:
סבבה, שתי שאכטות ואני מכבה.
לירז:
תכבי עכשיו זה אירוע של המשטרה
שירי:
(מכבה בבהלה) אתה צוחק עליי, נכון? הבאת אותי
לאירוע של המשטרה?
לירז:
מה זה משנה של מי האירוע?
שירי (מתבאסת):
נו באמת...
לירז:
מה?
שירי:
כלום.
לירז (בקריזה):
נו תגידי מה! אני רואה שיש משהו, מה?!
שירי:
כלום! אומרים לך כלום!!
לירז:
אז בשביל מה הפרצוף "לענה" הזה עכשיו?
שירי:
כי מה שווה לעבוד בבר אם אי אפשר "להתפזר"? אז
מה אני אגיד לך, באסה...
לירז:
להתפזר?...
שירי:
כן..
לירז:
זה מה שחסר לך בחיים עכשיו... להתפזר..
שירי:
לירז רד ממני
לירז
"רד ממני"
שירי (מתפרצת)
טוב מה אתה רוצה עכשיו?!
לירז
"מה אני רוצה ממך? !?! חתיכת... נבלה נרקוטית.
אחרי כל החרא שאכלתי ממך אני מסדר לך עבודה
ואת מקטרת כי אני מבקש ממך להישאר סחית?
כפוית טובה, זה מה שאת...
שירי:
אבל אמרתי תודה, נכון? שמונים פעם כבר.
לירז:
אהה... אז אמרת תודה. אז מה עכשיו, את יכולה
לחזור לירוק לנו בפרצוף?
שירי:
תעשה לי טובה, אל תדבר בשם נתי.
לירז:
אני אדבר בשמה כמה שאני רוצה, כי גם אותה את
לא סופרת ממטר. ניחא אני, אבל את יודעת מה זה
עשה לה שעזבת את הדירה? ארבע שנים והיא עדיין
לא מוכנה להכניס דייר במקומך.
שירי:
אהה. אני חשבתי שזה בגלל הארגזים של הכיסויים
לאסלה לך. כמה שכירות אתה משלם לה?
לירז:
לכי תזדייני, אני ונתי נשארנו משפחה. את זאת
שחתכת לנו בפנים והלכת עם הפיס אוף שיט הזה.
ועכשיו את זוחלת בחזרה על ארבע, בדיוק כמו
שאמרתי. ומה את מצפה שיקרה, אה? שנרקוד על
הבוקסה כאילו כלום לא קרה?!
שירי:
תעצור את האוטו.
לירז
מה?
שירי
תעצור את האוטו, אמרתי לך! אני לא צריכה את
הטובות שלך, לא שלך ולא של נתי. זה מה שאתם
עושים כל ערב? מפצחים גרעינים ומטנפים עליי ועל
הבן זוג שלי?
לירז:
בן זוג?! את קוראת לתחת הזה בן זוג?
שירי:
אני נשבעת לך, אם אתה לא עוצר, אני מרימה לך
הנדברקס.
לירז:
חלאס עם הדרמות, אין מלגה בסוף הערב.
שירי:
משחק אותה גנדי, קוקסינל נקמני בדיוק כמו שהיית.
לירז:
רוצה בוקס?!
שירי:
תעצור את האוטו, אמרתי לך!
לירז:
את לא דופקת לי ברז עכשיו, זאת לא בריתה! את
שומעת אותי?! את שומעת?!!
שירי:
בנזונה קטנוני... הייתי צריכה לדעת. "בואי תעבדי
איתי"... "ידעתי שאני אהיה שם בשבילך"... רק
חיכית להזדמנות לשלוף את הפנקס.
לירז:
לא ייאמן... ארבע שנים עברו ושום דבר לא השתנה.
את עדיין תקועה בתוך התחת של נמרוד וכיבינימט,
שירי! יש סביבך עוד אנשים!
הם ממשיכים לנסוע בשתיקה זועמת.