הכל דבש

אני חושבת שאני בדיכאון
שרק עכשיו אני מתחילה לקלוט.
כן עד עכשיו הייתה שבעה והיו מלא אנשים ובלאגן ו30 ואין לך שקט שנייה,
ואז זה עובר ואת אומרת בסדר אוקיי הבנו נגמרה החגיגה, בוא אתה יכול לחזור,
והוא לא חוזר, הוא לא חוזר.
אני נגנבת מזה
אני כל הזמן רואה אותו לא משנה לאן אני הולכת אני רואה אותו.
גם בהצלחה שאמא שלי שמה תמונות בכל הבית, עשתה בית מקדש.
זה לא בול עוזר.
והוא מדבר איתי
אני בוכה בוכה והוא לא מבין למה אני בוכה, עושה לי כזה פרצוף
ואני אומרת לו אתה קולט מה קרה לנו?
אומר לי אלה החיים
אני אומרת לו, אני לא אני לא אני ... אני לא מסוגלת, זה לא יכול להיות
והוא אומר לי יעלי תשכחי אותי
ואני אומרת לו אני לא יכולה אבא אני לא יכולה
הוא אומר לי את יכולה שחררי אותי
אני מרגישה שיש לי פה בור שאני לא יודעת איך למלא אותו